שאול סלע
בין בגדאד לרמת גן – יוצאי עיראק בישראל
מאת אסתר מאיר גליצנשטיין – יד יצחק בן צבי
יהודי עיראק חיים בישראל כאשר הפרהוד מ 1941 ברקע ועל פיגועים בבגדאד אנחנו שומעים מידי יום. העליה העיראקית נחשבת לעליה איכותית ומצליחה שטיפסה בדם ויזע למעמד הבינוני תוך עשור.העיראקים נתפסים כלא מפרגנים ובגלל בורות היה מי שהטביע את המונח "העבדים העיראקים של האשכנזים הציונים".
שם נעוריה של מחברת הספר הוא גליצנשטיין. המחברת היא נכדתם של לודוויג הי"ד שנספה באושוויץ וקאתי ז"ל שנמלטה מוינה ללונדון ב 1939. אסתר היא נכדתם של עזיזה וששון חכם שהגיעו מעיראק לישראל ב 1949 וסביר להניח שלא עברו את התלאות של העליה הגדולה. המחברת מטילה ספק בייחוס הטלת הרימון בבית הכנסת מסעודה שם טוב למחתרת הציונית.
המחברת לא משתייכת לאסכולה של אדוארד סעיד,אלה שוחט וסמי שיטרית אבל הספר הנדון שעומד בפני עצמו משלים את ספרו של סמי שיטרית על המאבק המזרחי בישראל. בניגוד לדעה הרווחת על "ההצלחה" העיראקית עקב היותה משכילה מספרת לנו המחברת שהדור השני והשלישי של עולי עיראק פיגרו בהשיגיהם גם אחרי הדור הראשון שהגיע ארצה וגם אחרי הדור השני והשלישי של העולים האשכנזים שהשיגיהם היו גדולים מהשגי הוריהם. "ההצלחה" של עולי עיראק ביחס למזרחים האחרים נובעת מיישוב הפריפריה בעולים מזרחים במיוחד מצפון אפריקה כאשר את האשכנזים פטרו מביצוע "משימה ציונית" זו ואילו העיראקים נאבקו בכח רב ובעיקשות במזימה זו. הרישות של העיראקים גרם לכך שכל מי שהגיע לשער העליה ידע על הסיכון בהפניה לפריפריה ורבים התעקשו להישאר במחנה המעבר עד שהופנו למעברות במרכז הארץ. 1500 משפחות שהופנו בכח לפריפריה נמלטו למעברות במרכז ומצאו בהם מקלט. הסולידריות בין העולים מנעה מהסוכנות להחזיר לפריפריה את 1500 המשפחות שכונו בפיה "פולשים".
הספר מתאר את הדיסוננס בין המנהיגות של הקומוניסטים העיראקים שניהלה בהצלחה את המאבק במגורים בפריפריה לבין הפעילים הציונים שניקנו בכסף על ידי המימסד של מפאי והיו שנואים על ידי "אחיהם". הספר מתאר גם את מאבקה של מפאי במק"י תוך שימוש ברוטאלי במשטרה ובבעלי אגרוף שהיא שכרה.
הציטוטים שמובאים מהספר בהמשך הפוסט באים להפריך את הכחשת העוולות,האפליות והניחשול של המזרחים בידי המימסד האשכנזי באותם ימים לפיכך הובאו בהרחבה. ההפגנות ואופי המאבק בממסד, מסירותם של הפעילים הקומוניסטים והביזיון שהוא נחלת הפעילים העיראקים הציונים מוזכרים בספר בצורה מקיפה ונמנעתי מלדון על כך בהרחבה בפוסט.
קליטת האשכנזים מול המזרחים עמודים 380-381
כללית היטיבה העליה הגדולה של ראשית שנות ה חמישים עם האשכנזים. בפני הותיקים היא פתחה משרות שלטוניות רבות שבתקופת המנדט היו בידי פקידים בריטים וערבים, ומשרות רבות נוצרו עם גידול האוכלוסיה ועם הצורך בקליטת המוני העולים החדשים. תקופה זו האיצה את עלייתם בסולם הכלכלי והחברתי. שליטתם בממסד אפשרה להם לעזור לבני עדתם העולים החדשים מאירופה להשתלב בתפקידים זוטרים במוסדות המדינה,בסוכנות היהודית,בהסתדרות העובדים ובמפלגות וגם במקומות עעבודה אחרים.קליטתם התעסוקתית של העולים האשכנזים האיצה את יציאתם ממחנות העולים ומן המעברות ואת מעברם לדיור קבע.
קליטת המזרחים באותן שנים היא בבואתה המהופכת של קליטת האשכנזים .שנים רבות הם סבלו מבעיות תעסוקה קשות,רבים מהם הועסקו בעבודות יזומות ומרבית המובטלים באו משורותיהם . כאשר זכו לפתרון דיור ,באוהל במעברה או בשיכון בעיר,היה המקום צר מהכיל את משפחותיהם מרובות הנפשות . חייהם התנהלו בצפיפות רבה שהקשתה את קיומם של חיי משפחה סדירים.הם נשארו במעברות עוד שנים רבות אחרי שהאשכנזים נחלצו מהם ורבים מהם הגיעו לבסוף אל שכונות המצוקה בערים הגדולות. גם מדיניות פיזור האוכלוסיה הוחלה בעיקר על העולים מתימן,מפרס ומצפון אפריקה וכמעט לא נגעה לקבוצות האוכלוסיה החזקות יותר והמרושתות יותר שהגיעו מאירופה. מדיניות זו הגיעה לשיאה עם בואו של גל העליה השני של עולי צפון אפריקה באמצע שנות החמישים .הפריפריה היתה אז האפשרות היחידה שנפתחה בפניהם ולמעשה נאכפה עליהם. התיחום העדתי קיבל ביטוי במישור הגיאוגרפי והחברתי כאשר מרבית יוצאי אירופה התרכזו ביישובים ותיקים במרכז הארץ בעוד מרבית תושבי הפריפריה ושכונות המצוקה נמנו על ארצות האסלאם.
המגורים בפריפריה הגיאוגרפית ,החברתית והכלכלית של ישראל הגבילו את סיכויי הניעות של העולים מארצות האיסלאם . היצע התעסוקה במקומותיהם היה מצומצם ,השירותים ברמה נמוכה,שירותי החינוך ברמה ירודה וערך נכסי המקרקעין נמוך .הגירתם של המזרחים מן הפריפריה אל המרכז לא יכלה להובילם אלא אל שכונות העוני והמצוקה בפאתי הערים.
גורלם הרע והמר של יוצאי צפון אפריקה עמוד 128
בקליטת הגל השני של עולי צפון אפריקה יישם הממסד הישראלי את הלקחים שהפיק מקליטת העליה ההמונית : חוסר האונים שלו באנדרלמוסיה שחוללו מאות אלפי עולים שהגיעו בפרק זמן קצר גרם אמנם להיווצרות תנאי קליטה קשים אך איפשר לרבים מן העולים לעקוף את מדיניות הקליטה .
לעומת זאת במחצית השניה של שנות ה חמישים הקפיד הממסד על היקף מצומצם של עולים מצפון אפריקה באמצעות מדיניות הסלקציה,ובכך שמר בידיו יכולת לפקח ולשלוט על תהליכי ההתיישבות . המדיניות שניהל היקשתה מאוד את עזיבת הפריפריה ,גם לאותם עולים שבנסיבות אחרות היו יכולים לעשות את דרכם אל היישובים הותיקים שבמרכז הארץ.
האפליה העדתית עמוד 136
עולי עיראק חוו על בשרם את היווצרותה של החלוקה האתנית מעמדית בתקופת שבתם במעברות כאשר הישוו את מצבם לזה של עולי רומניה,שהגיעו לארץ איתם אך הקדימו לצאת מהמעברות והקדימו להשתלב בתעסוקה קבועה. עולי עירק הבינו שהשלמה עם המצב תחרוץ את גורלם ותמקם אותם ברבדים הנמוכים של החברה הישראלית. שנותיהם במעברות התאפיינו על כן במאבק מתמיד לשיפור תנאי חייהם. במיוחד בתחומים הבוערים : עבודה ודיור.
הערת כותב הפוסט : רמתם של עולי עיראק היתה גבוהה מרמתם של עולי רומניה בהגיעם ארצה ואילו הדור השני והשלישי של עולי עיראק מפגר ביחס לעולי רומניה . למרות המאבק שילמו גם עולי עיראק את מחיר האפליה
על המאבק של עולי עיראק נגד היישוב בפריפריה עמודים 126 127
בחינת ההשלכות של קביעת איזורי התמקמות על המשך הקליטה ממרחק של יובל שנים מלמדת שמנקודת ראותם האישית,התועלתנית,היטיבו עולי עיראק לפעול. המגורים בתל אביב אכן היו עדיפים ממגורים באזורים מרוחקים בכל תחומי החיים. העיר הציעה להם מבחר של מקומות עבודה לגברים וגם לנשים ובשכר גבוה יותר מבפריפריה, אפשרות לרכוש השכלה בכלל והשכלה איכותית בפרט וצמצום התלות במוסדות המיישבים. אפשרות הקידום האישיות היו גבוהות לאין שיעור,בוודאי ביחס להתיישבות בערי עולים בפריפריה או במושבים.
את מאבקם של יוצאי עיראק על נטישת הפריפריה ועל התיישבות בערים הוותיקיות במרכז הארץ ניהלו אלפי אנשים אשר כביקשו כפרטים לשפר את סיכויי קליטתם בישראל. מאחורי פעולות אלו לא עמדו מודעות חברתית או פוליטית : שום ארגון ושום אידיאולוגיה לא הינחו את העולים והם לא מרדו במדיניות פיזור אוכלוסין וההתיישבות החקלאית,ואף לא ביקשו לשנותה,להפך,רבים מהם אימצו את הערכים החלוציים כאידיאלים ראויים להערצה,אך הבינו שהגשמתם תוביל אותם אל מעמד חברתי נחות,בדומה לכפריים הערבים בעיראק,ובהיותם עירונים הם סרבו לשנות את אורח חייהם,את עיסוקיהם ואת מעמדם החברתי. בדומה ליוצאי אירופה הם הותירו את המשימות הלאומיות לאחרים.
